אה, סוניק. סדרת משחקים שיש לי לה נקודה רכה ללא סיבה אמית כי המשחקים בעצמם בזמן האחרון קצת חלשים. עם זאת, כששמעתי על סוניק סופרסטארס, הייתי די שמח ומתאוה לשחק בו וזו הביקורת שלי לאחר ששיחקתי בו. הביקורת מכילה המון חשיבות.
הסיפור
בלעדי הקומיקס שהם הוציאו, הסיפור מעט מבלבל וזה די נפוץ במשחקים הקלאסיים של סוניק, לפי מה שאני יכול לראות. ד"ר רובוניק נמצא על אי חדש ומחפש דרקון שחור או משהו בסגנון זה, והוא שכר את פאנג ללכוד בעלי חיים. לפאנג יש עוזרת בשם טריפ (עוד עליה מאוחר יותר), שהיא סוג של שותפה בלתי רגילה שאינה רוצה להיות שם.
לסיבות שאינן ברורות בתוך הסיפור, ד"ר רובוניק החל ללכוד ציפורים גדולות, שישמשו לראשי המפעילים, אם כי לא נאמר כמעט כלום אחר על כך. הסיפור פשוט די בסיסי, אך סוניק הוא משחק שבעיקר משחקים בו עבור המשחק עצמו, ובכנראה, אנשים פחות מתעניינים בסיפור.
המשחק
למה שזה שווה, נהניתי מהשלבים השונים שהמשחק הציע, אך להיות כנה, אני סבור שלא אזכור לזכור אף אחד מהם. השלבים בעיקרם הם עידן מחדש של שלבים קיימים, אך יש להם את הדברים שהם מביאים איתם. אך יש לכולם בעיה אחת משותפת – הם מתמקדים יותר מדי בפלטפורמינג במקום במהירות. בנוסף, השלבים מתרכזים בצורה חמורה על קרבות שבהם פתאום תאבדו את כל הטבעות שלכם ותמותו. אני חושב שזה הפעם הראשונה במשחק של סוניק שאני הייתי מודיע על כך שיש לו חיים בלתי מוגבלים, מאחר והמשחק אינו מלמד אותך במהלך המשחק – הוא פשוט מוריד אותך בדרך שאי אפשר לצפות בה.
ב-Sonic Superstars הם הוסיפו יכולות שונות לכל אחת מאבני הקאוס, ובכנראה מחוץ לניסיון של פעם אחת לראות מה הן, לא הייתה לי המון עניין בהן לאחר מכן. רק שתיים מהן אני מוצא מועילות וחשבתי שיהיה נכון להוסיף אותן כתכונה במשחק. היכולת להאט את הזמן אמורה להיות אחת מהדברים המרכזיים שסוניק צריך להכיל – להאט "למטה" את הזמן כדי שתוכל להרגיש את המהירות בעודך מסוגל להגיב במהירות. השנייה היא היכולת שמעניקה לכולם כישור נוסף כמו לסוניק התקפת סינכרונית, לאיימי היכולת לזרוק מקבץ ולטריפ להפיח כדורי אש. כל אלו הייתה צריכה להיות באפשרות לשימוש במשחק גם אם היה להם משהו כמו כימיית הטבעות. קשה להסביר איך היכולות הללו מרגישות כמו משהו שתמיד היה שם, אך נגמרו להם רעיונות ליכולות (ובכל זאת כל השאר מתוך כלל – "מה").
ככל שב-Sonic and Knuckles כאשר אתה משלים את המשחק, אתה משחק כ-Knuckles, כאשר Eggrobo מגיע אחרייך ואתה משחק מחדש את המשחק עם סיפור שונה, כך זה קורה גם ב-Sonic Superstars. ההבחנה המרכזית היא שאתה משחק כ-Trip… והסיפור אינו מבוסס רבות על הגיון, כאשר אתה נלחם נגד Fang במקומות בהם הוא כבר הובס, זה די כיף לשחק אבל זה הרבה יותר קשה מהמצב המקורי. למרות שאני שמח על כמה קשה זה היה, אני חושב שזה היה יכול להיות טוב יותר להציע זאת כאפשרות.
כאשר שיחקתי במשחק, השתמשתי בעיקר בתור איימי וזה ברור מאוד שרבים מהבוסים נוצרו עם הרעיון של השחקה כסוניק, אך במהלך השחקה כסוניק, מצאתי שהמשחק עובד כמתוכנן. כששיחקתי כטריפ, היה יחסית קל לשבור את המשחק לפעמים על ידי התרחקות מגבולות המפה, אך זה לא גרם לפגיעה גדולה במשחק.
דבר אחד שהטריד אותי במהלך זה היו הטופסים המוגברים. ב-Sonic Superstars, הטופסים המוגברים מרגישים שכושלים ומושחתים. יתכן שזה רק אני, אך יש לי הרגשה שהם לא זזים מהר מדי ולא קופצים גבוה מדי, וכשאתה מקבל אותם, הם די בלתי שימושיים נגד בוסים מאחר ואתה מקבל פגיעה או שתיים ואז יש לך פתאום מספר מוגבל של זמן ואתה משתנה בחזרה. משהו שהטריד אותי הוא שהם שינו זאת כך שאף אחד מעבר לסוניק לא מקבל את הכינוי "סופר", אלא במקום זאת, כולם מקבלים "כוחות סופר". ייתכן שתחשב זאת לסביר ואני פשוט מתעקש על דברים קטנים ובכנראה אני, אך טריפ הופכת לדרקון זהב ממש שיכול לטוס סביב ולנשוף אש. לטיילס אין את הציפורים שלו ולקנאקלס נראה שאפילו לא מזוהה, אך זה יכול להיות רק בעיני. כדאי גם לציין שלמרות שהייתה לי כיף לשחק בפליפ בתצורת הדרקון שלה, ברור שהם היו עם חוסר יצירתיות בצורה, אין להם אנימציות ריצה, אנימציות ספינינג, וכו', ופשוט הופכים לאור. עדיין, ב-Sonic Superstars, טריפ הייתה הדמות האהובה עלי לשחק ואני מקווה שהיא תופיע במערכת השחקנים הראשית בעתיד כולל במשחקים בתלת-ממד.
הקשים
הראשיים הם המקום שבו אני מתחיל להתאכזב מ-Sonic Superstars אך אני גם מבין למה יוצרו בדרך שהם נוצרו. הבעיה העיקרית שהייתה לי עם הבוסים היא שאתה מבלה כל כך הרבה זמן רק מחכה לעשות משהו. כאשר אתה סוף סוף מצליח לפגוע בהם, לעיתים תמות בגלל שקופצת הזיה תפקיד באופן חריג או לגיטימי ואז עליך לבלות זמן רב כדי לחזור לחלק הלחימה שבו היית רק עכשיו. חוויתי את זה עם הבוס האחרון של הסיפור הראשי, כאשר הצלחתי להשלים את השלב הראשון רק כדי למות בשלב השני בגלל לא נימוקוניות ואז עליה לעשות הכל מחדש רק כדי לחזור לאותו מקום. בוס הסופי של טריפ חווי את אותה בעיה ובוס הסופי של הסיפור האחרון חווי אותה גם. המשחק אינו מגמיש לשחקן על ידי שקודם כל אינו מפרגן לשחקן על ידי שהוא מיועד להיות מיומן ולא מלמד את השחקן מה לעשות, מכיוון שרוב ההתקדמות שלך קורה דרך ניסוי וטעייה או אפליה במספר פעמים עד שאתה רואה מה קורה.
בוס הסופי של טריפ מביא משהו שלא היה צפוי במשחקי סוניק (למעט מות בסביבה) וזה אכן היכולת להרוג במכה אחת. בשני השלבים של הבוס הסופי, ניתן למות במכה אחת פשוט על ידי נגיעה קטנה ללייזר או נתקעות ברשת שאולמרת ממנה נראה כי אין דרך להימלט. כאלה לבדם זה יכול להיות בסדר אם המשחק היה מסדיר זאת והטופסים המוגברים לא יכולים להיחלש כלפיהם, אך לא, זה לא קורה.
שלב מיוחד
הם היו גרועים. ממשיכים.
הגרפיקה
ראיתי כמה אנשים שמתלוננים על הגרפיקה אך אני אוהב אותה. אני מעדיף בהרבה את הסגנון ה-2.5D שהם הציעו במקום לעבודת הפיקסלים של Sonic Mania. אני לא מתרגש משימוש בעבודת פיקסלים, אך אין צורך שהיא תתבסס באופן יסודי על העיצוב הישן של תקופת הקלאסיקה. גם הייתי מעדיף אם הם התמקמו בעיצובים יותר מודרניים במקום לקלאסיים – זה נראה כאילו סגה לא בטוחה על מה שיצרה.
המוזיקה
אני חולק בין שני דעות לגבי המוזיקה. כששיחקתי במשחק לראשונה, שנאתי את המוזיקה, אך לאחר שהאזנתי אליהם ב-YouTube, התחלתי להתענג עליהם. אני חושב שכל הצלילים האחרים במשחק שנשמעים יחד עם המוזיקה הפגינו את החוויה. בעת השמעה מחדש של המשחק לסיפור של טריפ, לא נזקתי למוזיקה כמו שזרמתי לה בתחילה. אני חושב שכדאי להקשיב למוזיקה בכל פרק במשחק ברוחב נפש, אך היה כדאי לזכור שזה לא מגיע לרמה שאתה יכול לצפות ממנה.
מסקנה
"Sonic Superstars," בדעתי, הוא משחק טוב אך לא מצוין. נהניתי לראות שחזור של כמה דמויות ושמח שאיימי היא ניתנת לשחק במשחק מודרני. אני אוהב את המשחק והדמות של טריפ ואני מקווה שנראה אותה מצטרפת לצוות הראשי במשחקים עתידיים. השלבים היו בסדר, אך אני לא אזכור אותם והמוזיקה שלהם כשאתה מאזין להם לבדם הייתה נהדרת. הבוסים היו כיף, אך למידתם לא הייתה כיף ובהפעלתם שוב אני פשוט אזכור למה ששנאתי בזה.
בסך הכול, נראה ש-"Sonic Superstars" הוא משחק שנעשה במהירות עקב לבעיות ולבעיות קטנות שיש לו, אך הוא היה כיף.
★ ★ ★ ☆ ☆