בכפרים? התשובה הקצרה היא – בקושי, וכשיש, הם מתנהגים כאילו הם מביכים להיות שם. זה ריב קטן, אבל גם הסבר על איך האוטובוסים הכפריים ויתרו בשקט על כל מי שלא בפנסיה, וזה מתחיל לעצבן אותי ברצינות.
בואו נגיע לנקודה המרכזית מוקדם – אוטובוסים בכפרים מוגבלים עד כדי כך שהם חסרי תועלת עבור עובדים, תלמידים, וכל מי שלא מתכנן את חייו סביב כוס תה בשעות מאוחרות של הבוקר. הם או רצים לעיר ספציפית אחת ולא לשום מקום אחר, או שהם מופיעים אחרי 11 בבוקר ונעלמים שוב לפני 2 בצהריים, כאילו להיות מחוץ לשעות האלה דורש יותר מדי מאמץ.
גדלתי תוך הנחה שאוטובוסים הם תחבורה ציבורית. אתם יודעים, בשביל הציבור. מה שהם באמת בכפרים ברוב המקרים הוא מחווה סמלית, בדיוק מספיק כדי לומר שיש שירות, אבל לא מספיק כדי שתוכל להשתמש בו למשהו משמעותי. רוצים להגיע לעבודה? לא. רוצים להגיע למכללה? גם לא. רוצים לצאת לסידור שאינו פגישה רגועה בשעות היום? בהחלט לא.
כאשר אוטובוס אכן קיים, הוא לעיתים נוסע בכיוון אחד בלבד. עיר אחת, מסלול אחד, ללא גמישות. מפספסים – זהו. אין תחושת רשת, אין תחושת חיבור, רק חוט יחיד שנשבר ברגע שהלוח הזמנים שלך לא מתאים לו.
והחלק הלא נעים – האוטובוסים בכפרים ברורים שמעדיפים אנשים מבוגרים. אני לא מקניא בזקנים בתחבורה, ממש לא. הם צריכים שירותים אמינים ונגישים. הבעיה היא שכל לוח הזמנים נראה בנוי סביבם ורק סביבם. נסיעות קניות בצהריים, סיומים מוקדמים, כלום בבוקר, כלום בערב, שום דבר שמרמז שמישהו עובד, לומד או עובד במשמרות.
זה שולח מסר בשקט. אם אתה צעיר, עובד, לומד או מנסה לבנות חיים בלי רכב – המערכת הזו לא בשבילך. קנה רכב או הישאר במקום. בבריטניה, זו מגמה מדאיגה, כי היא דוחפת אותנו לעבר המודל האמריקאי שבו רכב אינו נוחות אלא חובה. חלקים גדולים מאמריקה בנויים על ההנחה שתיסע לכל מקום – לעבודה, לחנויות, לבית ספר, לכל דבר שדומה לחיי היום יום – ואם אינך יכול לנהוג, אתה בעצם תקוע.
אנחנו צריכים להמנע מהעתיד הזה, לא ללכת אליו בשינה דרך לוחות זמנים מוזנחים של אוטובוסים. לבריטניה יש את הבסיס למדינה מחוברת – כפרים קרובים לעיריות, עיריות קרובות לערים, מרחקים שבאמת אפשריים ללא רכב אם התחבורה קיימת. לתת לאוטובוסים הכפריים להיעלם הופך את הכפרים לבועות מבודדות, שם בעלות על רכב מפסיקה להיות אופציונלית. זו לא תחבורה ציבורית – זו תחבורה נימוסית עם השלכות אמריקאיות.
כאן זה הופך מתסכל במיוחד לאנשים כמוני, שמסתמכים על אופניים או תחבורה מעורבת. אוטובוס הוא לא אויב האופניים, הוא הגיבוי. הוא מה שאתה משתמש בו כשמזג האוויר מתדרדר, כשהברך כואבת, כשהאופניים זקוקים לתיקון או כשהרוח מנגד מחליטה להרוס לך את היום מתוך עקשנות. אפשרות אוטובוס הופכת את הרכיבה לאפשרית לאורך זמן, לא פגיעה.
כרגע, אם אתה מסתמך על אופניים בכפר ומזג האוויר נהיה גרוע – אתה לבד. גשם, קרח, רוח, אין משמעות. האוטובוס לא יציל אותך כי הוא פשוט לא קיים כשאתה צריך אותו. האירוניה היא שככל שהאוטובוסים תדירים ואמינים יותר – יותר אנשים ישתמשו בהם, כולל רוכבי אופניים. תחבורה עובדת כמערכת, לא כנתיבים מבודדים שנלחמים אחד בשני.
יש גם השפעה עקיפה שאף אחד לא מדבר עליה. אם האוטובוסים היו רצים כראוי, היה לחץ לתחזק את המסלולים שלהם. הכבישים היו צריכים להיות ממליחים כראוי, מתוקנים יותר לעיתים קרובות, שמורים למעבר. מסלולי אוטובוס מאלצים תשתיות להתנהג. כשאין אוטובוס, כבישי הכפרים רק נרקבים בשקט, כי סבלו רק אנשים פרטיים, לא שירות.
אז המסקנה פשוטה. אוטובוסים בכפרים אינם כושלים כי אף אחד לא משתמש בהם – הם כושלים כי הם תוכננו שלא להשתמש בהם. עשו אותם תדירים, עשו אותם מוקדם ומאוחר, עשו אותם מחוברים ליותר ממקום אחד, ופתאום הם מפסיקים להיות חסד לפנסיונרים והופכים לתחבורה לכולם.
מצחיק איך זה עובד.